<h1>כפתור ופרח לרבינו אשתורי הפרחי פי"ב</h1>
<h2>דף ז.</h2>
מסכת עבודה זרה פרק קמא, שאל לחכם אחד וטימא, אל ישאל לחכם אחר ויטהר. לחכם ואסר, אל ישאל לחכם אחר ויתיר. היו שנים, אחד מטמא ואחד מטהר, אחד אוסר ואחד מתיר, אם היה אחד מהם גדול בחכמה ובמנין, הלך אחריו. ואם לאו, הלך אחר המחמיר. רבי יהושע בן קרחה אומר, בשל סופרים הלך אחר המקל, והלכתא כותיה. ודוקא שלא טעה, שאם טעה ודאי יכול להחזירו. ולזה כתב הרב בעל התוספות ז"ל (שם ד"ה הנשאל), אמאי לא ישאל, שמא טעה הראשון ויחזרנו השני. ותירץ, שלא ישאל לשני סתם, אם לא הודיעו שכבר אסר הראשון. ואם יכול להוכיח שטעה בדבר משנה, יחזירנו בדין, ואם חלוק עליו בשקול הדעת, שסברתו נוטה לטהר או להתיר מה שטמא או אסר הראשון, אלא שאין לו הוכחה מהלכה, יאמר, אני אומר כן, אבל אני אין מתיר מה שאסר, שכבר שויה חתיכה דאיסורא. והא דאמרן פרק אין מעמידין (מ' א') נפקי שפורי דמר ושרו שפורי דמר ואסרי, מיירי בשהדבר בא לפני שניהם וכי הדדי חולקין. תוספתא (ידיים פ"ב ה"ח), בו ביום עמד יהודה גר העמוני בבית המדרש, אמר להם, מה אני לבא בקהל. אמר ליה ר"ג, אסור אתה. אמר ליה רבי יהושע, מותר אתה. אי נמי שהיה דברי המתיר תחלה. ומיהו בירושלמי (שבת פי"ט ה"א) אמרינן חכם שטיהר אין חברו רשאי לטמא התיר אין חברו רשאי לאסור, וי"ל שכבר חלה הוראת הראשון קודם שחלק חברו עליו, וכגון שלא טעה בדבר משנה. ואם טעה ודן, ובא לפני ב"ד אחר, יכול לסתור מה שדן הראשון, וכעובדא בפרק מי שהיה נשוי (כתובות צ"ד ב'), באימיה דרמי בר חמא. וזכרנוהו ריש פרק ששי, דמשום דטעה רב ששת בהא דחוץ מירושלם לא כתבינן לשעות, החזיר הדין רב נחמן. גם מההיא עובדא שמעינן, דב"ד הגדול אלים למעבד שודא דדייני, אבל דייני דעלמא לא, דהא רב ששת גמיר וסביר, ואפילו הכי קאמר ליה רב נחמן, אנא דיינא ומר לאו דיינא. פירוש במנין, שריבץ תלמידים יותר ממנו. אי נמי, שרוב התלמידים אומרים כמוהו. או יהיה פירוש במנין, שהוא מוסכם שזה גדול בחכמה, כענין נמנו וגמרו. מפי אבא מורי זלה"ה. ומסתברא שאם האחד גדול מחברו בחכמה ומפורסם, שאין בדבר קפידה. כדאמרינן פרק כל היד (נדה כ' ב') אמר רבי יוחנן, חכמתיה דרבי חנינא גרמא דלא חזייה לי דמא. מטמינא מטהר, מטהרנא מטמא, אמינא בדעתי לא ידענא למיחזי דמא. ובשווין אחר המחמיר.
